שמואלי-עידו אדריכלים | מושג הבית בפרספקטיבה החברתית-תרבותית | איילת עידו אדריכלית

מושג הבית בפרספקטיבה החברתית – תרבותית | איילת עידו

מושג הבית בפרספקטיבה החברתית – תרבותית / איילת עידו אדריכלית  מרץ 2015

הגישה החברתית-תרבותית מייחסת לבית משמעות רב גונית. לפי תפיסה זו הבית יוצר ומשקף ערכים חברתיים וסדר חברתי (Moore,2000;Rapoport,1995) ובכללם סוגיות של מעמד ומגדר (Somerville, 1997). למשל, עד המאה התשע-עשרה הבית שימש כמקום העבודה בנוסף למקום המגורים, בעוד מימוש שעות הפנאי בוצע מחוץ לכותלי הבית. בעקבות תהליכים חברתיים-כלכליים כגון המהפכה התעשייתית והעיור המואץ תפיסת הבית השתנתה והבית החל לשמש כמקום מקלט ומעוזה של המשפחה. סמליות זו אשר שיקפה אידאל תרבותי מערבי, החלה נפוצה באירופה ובצפון אמריקה בעיקר בקרב הבורגנות והמעמד הבינוני ופחות עבור המעמדים הנמוכים .(Moore, 2000 ) בהתאם לכך הבית המשמש כעוגן המשפחתי ומקום לארח קרובי משפחה וחברים מהווה מקום לבנייה, יצירה ושימור של יחסי גומלין חברתיים, לרבות יחסים בין-אישיים (Despres,1991).

חוקרים אחרים מתייחסים למשמעות הניתנת לבית בהקשר הריבודי-מעמדי. לדידם קיימים הבדלים מעמדיים במשמעות המיוחסת לבית (Despres,1991; Somerville, 1997). מיקום הבית, צורת החזקה בו ומראהו החיצוני מבטאים זיקה למעמד חברתי מסוים ועשויים ללמדנו על המצב הסוציו-אקונומי של בעליו. יתר על כן, מעמד חברתי ו/או הכרה חברתית מהווים צרכים פסיכולוגים הניתנים להגשמה מסוימת באמצעות הבית (Despres,1991) ואלה תורמים רבות לזהותנו החברתית (Forrest& Williams, 2001 ).

זהות חברתית מקושרת גם לזהות המגדרית של היחיד. הספרות הבוחנת את ההבדלים המגדריים בין גברים לבין נשים בנוגע למשמעויות הבית מדגישה ומציגה את הספירה הביתית כספירה נשית, פרטית, המובחנת מן העולם הגברי החיצוני. בתהליכי החיברות השונים, שראשיתם בינקות והמשכם בילדות, הכוללים צפייה והזדהות עם דמויות נשיות במשפחה מונחות הנערות לייעודן כבוגרות מכוננות בית: מצופה מנערות להקים בית ומשפחה ולדאוג לחינוכה (Dark,1994). "הבית והדרך הם שני ארכיטיפים, שני דימויי על של הדימיון האנליטי: הבית הוא המרחב הסגור, ויש לו שורשים נשיים, בעוד שהדרך, עבור פרויד, היא מרחב גברי ופתוח." (לוי, 2012:15). גישות פמיניסטיות גורסות כי קיים תהליך חברתי ברור להכוונת נשים לתפקידן כאמהות ורעיות. בתהליך זה הנערות עשויות לקבל מסרים הקושרים אותן אל הבית, להיות נתונות לפיקוח ושליטה הורית ואף להגבלות בתחום החברתי והמיני.  מטעם זה נשים חסרות בית ו/או נשים עריריות נחשבות כ"סוטות" ממסלולן המתווה ומאיימות על הסדר החברתי הקיים (Wardhaug, 1999).

הגם שהבית עשוי לסמל מקום מוגן המקנה ביטחון, הרי שעבור נשים וילדים הוא עלול להיות גם המקום המסוכן ביותר (Goldsack,1999). למשל, הבית עלול לשמש כסות ומסווה לאלימות וליחסי כוח לא סימטריים (Dovey,1999). לכן לעיתים הבית משווה נופך שלילי, מקום של כאב ופחד רווי סיכון. במציאות כזו במקום הרצון לחזור ולפקוד את הבית יש רצון לברוח ממנו (Goldsack,1999; Wardhaug,1999).

בהקשר התרבותי חברתי, ניתן לבחון את הבית בנוסף כתופעה אשר מקיימת מצב דואלי של בית ליחיד ובית לרבים בזמן ומקום אחד. אחד הביטויים לתופעה זו היא – בית הכנסת. בית כנסת – צירוף מילים שניתן לומר מנוגדות האחת לשנייה. 'בית' שמייצג את האישי, הפרטי, החופש והסגירות, אל מול 'כנסת' שמייצגת את הציבורי, הקהילתי, המשותף.

"וְעָשוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה,ח) הביטוי הראשון ביהדות לבית הכנסת היה ה'משכן', שאותו הקימו בני ישראל בציווי ה' בזמן שהותם במדבר סיני. הרעיון המרכזי, האל או שכינתו שכנו במקום. רעיון זה הביא את המופשט לכדי מוחשי ויצר את 'זמן השכינה' – שהייה במקום וגם שהייה במחשבה. המשכן יצר מקום שהמחשבה זקוקה לו כדי שתוכל להתרחב ולתהות על הקיום, ה'יש'.

"וּמִנַּיִן לָעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָהֵם ? שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים נִצַּב בְּעֵדַת אֵל" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ו עמוד א) פסוק זה מבטא את רעיון ה'מניין' ביהדות. נדרש מינימום של עשרה גברים בוגרים על מנת שהתפילה תיחשב כ'תפילה בציבור', אם כן, הכינוס הוא זה שיוצר את המקום, יש הכרח במערכת יחסים בין היחיד לרבים. מושג הבית מבטא את המחשבה, ואילו מושג הכנסת מבטא את המקום, את הפיזי. נחזור לסיפור פרישתו של הכהן הגדול מביתו, עליו נטען במסכת יומא במשנה, כי ביתו של הכוהן היא אישתו, לפני יום כיפור פורש הכוהן מביתו ועובר לבית המקדש, אולם גם בזמן שליחותו נשארת תשתית חייו שבמרכזה אישתו היחידה. בלכתו של האדם מביתו, הולך הבית עימו. מכאן ניתן להסיק על משמעות נוספת לבית הכנסת, בזמן התפילה, מביא עימו האדם את ביתו. התפילה מביאה עימה מילות תודה על ה'יש', הקיים, ומילות בקשה על הנכסף. בית הכנסת מהווה בית אחד לבתים רבים, אולם אין בית הכנסת מכיל בתוכו אוסף של אנשים, אלא מכיל אנשים שלהם חיבור וזיקה פנימית האחד לרעהו. בית הכנסת יוצר מצב של דואליות, ביחד אך לבד או אולי נכון יותר לומר, בנפרד. האדם בזמן הכינוס הוא 'חלק נפרד'.

"לציפורים הנודדות יש בית לחורף ובית לקיץ', המשכתי כעבור כמה דקות, 'אבל איזה מהשניים הוא הבית האמיתי, שאליו הן חוזרות?' 'כל העולם הוא הבית שלהן', אמרה תרצה. 'כשהן טסות לאפריקה הן בסך הכל עוברות לחדר השני.'" (שלו, 2006) למשכן מבנה מיוחד אשר אפשר ניידות. בני ישראל היו נודדים עם משכנם. ביתם נדד עימם. פעולת הנדידה עם המשכן ביטלה את גבולותיו הפיזיים. בזמן תפילה (מכל סוג שהיא), האדם יוצא מגופו, הגבולות הפיזיים מיטשטשים. לעיתים הוא עוצם את עיניו, עשייה המבטלת את המקום הפיזי בו הוא נמצא, ואת הגבולות הפיזיים המקיפים אותו. האדם מצמצם את עצמו הפיזי, ומרחיב את מחשבתו, הבית 'נפרץ' או הופך לתווך שקוף, ובכך, כל העולם הוא ביתו.

בימי הביניים נוספו לבית הכנסת תפקידים נוספים, אשר הפכו אותו למרכז רוחני וארגוני של הקהילה. נוספה לו ספרייה תורנית והוא שימש כבית מדרש. כמו-כן, נוספה עזרת הנשים על מנת לעודד את הילדים להגיע בזמן תפילה, מבואת בית הכנסת וחצרו שימשו כמקום קבלת עצות או פסיקות הלכה ע"י רבני הקהילה. בית הכנסת הכיל בתוכו עניינים 'יום-יומיים', אשר לא היו קשורים באופן ישיר לעבודת האל. גם פה אנו יכולים למצוא העצמה של הפרטי והאישי בתוך מקום שעניינו המרכזי הוא ציבורי. האדם יכול להגיע עם מחשבותיו, לבטיו, צערו ושמחתו לתוך מקום ציבורי המאפשר השתכנות, בית של הפרטי.

תכנון ארכיטקטוני של בית כנסת מעמיד שאלות מהותיות הדנות במקומו של האדם בתוך הציבור, ומקומו של הציבור בתוך האדם. כיצד יכול האדם להתפלל ולהרגיש נפרד ובו בזמן ביחד ? מהו מקומו של החילוני בבית הכנסת ? כיצד ניתן לתכנן חללים אשר יאפשרו לו להרגיש חלק מהתפילה אך לא מחויב ל'פעולותיה' ? כיצד יכול בית הכנסת להתקיים כמרכז רוחני גם בשעות בהן לא מתקיימת תפילה ? כיצד האדם נכנס אל בית הכנסת וכיצד הוא יוצא ? כל אלה ואחרות ניתן להשליך על הדיון במושג הבית הפרטי. כמו שאני רואה את בית הכנסת כאוסף של בתים פרטים, כך אני רואה אותו כאוסף של חללים המביאים אותו לכדי שלם. ובאותו האופן הבית הפרטי שהינו "חלק נפרד" מהעיר, הכפר או המושב. לכל חלל בבית תפקיד, אשר מתקיים בזכות עצמו, וכל אלה קשורים האחד בשני ומשלימים זה את זה.

הבית מתקיים בין שני מצבים, האחד כגוף– ממשי, תחום, מוגבל, סופי, והשני כמחשבה- פתוחה, רחבה, ואינסופית. כל מצב מקיים מערכת יחסים עם מצב הדומה לו, ועם המצב ההפוך לו. מערכת היחסים בין העיר לבית המסמלים במקרה זה את הגוף בעל הצורה הממשית, ובאותו האופן מערכת היחסים בין השהייה לפרישה המסמלים את המחשבה בעלת הצורה הרוחנית.

ביכולתה של העיר להגדיר ולהגביל את הבית ולהיפך, וביכולתה של השהייה להגדיר ולהגביל את הפרישה, ולהיפך. אך אין הבית והעיר יכולים להגדיר ולהגביל את השהייה והפרישה ולהיפך, וזאת מתוך הנחה כי שהייה יכולה להתקיים מחוץ לדבר, ופרישה יכולה להתקיים בתוכו.

הווייתו הפיזית של הבית מקנה לו בהכרח יסוד של "מושג" (ממשי), אך לא בהכרח מקנה לו את יסוד ה"קיום", זה המתאפשר בתודעה. האדם יכול להיות בו בזמן בכמה בתים, האדם יכול להיות בתוך בית ממשי ולא להיות בבית כלל.

לחזרה . . . . פתח דבר

לחזרה . . . . מושג הבית במקורות

לחזרה . . . . מושג הבית בפרספקטיבה הפילוסופית

לחזרה . . . . מושג הבית בפרספקטיבה הפסיכולוגית

להמשך קריאה . . . . סוף דבר

site by Triotech