שמואלי-עידו אדריכלים | מושג הבית בפרספקטיבה הפילוסופית | איילת עידו אדריכלית

מושג הבית בפרספקטיבה הפילוסופית | איילת עידו

מושג הבית בפרספקטיבה הפילוסופית / איילת עידו  מרץ 2015

ההיבט הפילוסופי-פנומולוגי מדגיש את משמעויותיו הקיומיות של הבית. משמעויות אלה חורגות מההיבט הפיזי לעבר היבטים מופשטים ורוחניים. לפי גישה זו הבית מתואר כמקום של קביעות, המאפשר שילוב מחשבות, זיכרונות, חוויות וחלומות. ואף כמרחב מארגן של יחסי הגומלין בין האנשים, מקומות ואת מרחב הזמן באופן המאפשר יצירת סדר ותבניתיות בחיי הדיירים (Bachelard,1964;Dovey,1999; Heidegger,1971). לפיכך, מרחב הבית מקנה ביטחון ומאפשר ליושביו להביט אל המרחב החיצוני ולכוון עצמם לתפיסת מקום בעולם ( Horwitz,19821992Somerville). המשמעות המיוחסת לבית מתפתחת לאורך זמן באמצעות שמירה על רוטינה מוכרת המעוצבת לעיתים קרובות על-ידי דיאלקטיקה בין ניגודים : מנוחה לאחר מסע, נסיגה לעולם אישי-פרטי מתוך מציאות חיצונית, יצירת סדר פנימי מול כאוס חיצוני, מציאת מקום מבטחים מוכר בעולם זר ומנוכר הנעדר ערבונות או ביטחונות (Dovey,1999; Sixsmith,1986).

הגישה הפילוסופית מציגה מגוון הסברים והקשרים לנושא הבית או העדרו. הבית, כותב גסטון באשלר הוא הפינה הראשונה שלנו בעולם. החקירה הפנומנולוגית של הבית שואפת למצוא את גרעין האושר הבטוח והמיידי שבכל בית מגורים. אנו נבנה קירות אפילו מהרמז הקל ביותר של מחסה, והדמיון ייצר אשליה של הגנה. באשלר מקשר את מרכזיות הבית ויתרונותיו לחלימה בהקיץ. הבית מגן על החולם ומאפשר לו לחלום בשקט. הוא מרבה לתאר את ביתו בהסתמך על זיכרונותיו ושימוש באסוציאטיביות המזכירה חלימה בהקיץ (Bachelard ,1997;1964).

אחד הניסיונות הראשונים להבנת המושג בית מקושר למאמרו של פרויד 'המאוים' (1919). במאמר זה פרויד תיאר בעוצמה את חרדת ה-"אונהיימליך" – Unheimlich, האיום במוכר, בביתי. כלומר, התחושה שמשהו בסביבתנו הביתית והמוכרת נהיה מוזר, מסתורי וזר. הזרות שבמוכר מטרידה ומהווה מקור לחרדה עזה. האונהיימליך יוצר חפיפה בין שני דימויים, האחד של משהו מוכר וידוע, והשני משרה תחושה של זרות וריחוק (עפרת,2008). שני דימויים אלה שזורים, זה בזה עד שלעיתים קשה לדעת האם אנו חיים בעבר או בהווה, האם אנו בבית או בגלות, האם אנו נראים או שמא בלתי-נראים והאם הבית מגן עלינו או מאיים עלינו.

הרעיון של חיים במצב של אונהיימליך (היותך זר בבית שאינך יכול לעזוב) נוסח מחדש על-ידי מרטין היידגר בספרו ישות וזמן (1927). היידגר משתמש במילה Unheimlich כדי לתאר מצב רוח של חרדה, ניכור וביתיות אבודה. זאת ועוד, היידגר מדגיש שהחרדה או המועקה משמעה "לא להיות בבית" ו/או "לא להרגיש בבית". החרדה תולשת את האדם, מעולמו הבטוח, עולם ההתנהלויות היום-יומיות, וכופה עליו להתבונן באפשרויותיו. בעוד מצבו הבסיסי של האדם הוא "היות ב.." במשמעות של "לשכון לצד.." ולאחר ש"הם", הקולקטיב, החברה הסובבת, פיתו את האדם לתחושת ביתיות מדומה חווה הוא את קריסת הביתיות לכאורה ו"היות ב.." הופך למועקה קיומית של "לא בבית"(עפרת,2008 :188 ).

על פי היידגר, פילוסופיה היא סוג של געגוע לבית אבוד. היידגר טוען שבני האדם מנוכרים מהעולם ומבתיהם. ניכור זה התחיל עם המודרניות, שהביאה לקרע בין האדם והעולם. בניסיון להתגבר על קרע הזה, היידגר מעלה שאלה יסודית אודות מערכת יחסים שבין אדם, העולם ומציאות האנושית. כשאנו מאכלסים משהו, הוא כבר אינו אובייקט מבחינתנו, אלא הופך לחלק מאתנו וחודר לקשר שלנו לאובייקטים אחרים בעולם. להיות בבית בעולם פירושו לא לתפוש אותו כחיצוני לנו, לא להתבונן בו כאובייקט. רק כשהוא איננו – הבית נהפך לנראה, כשהבית ישנו הוא אובייקט שחומק מהבנה (Heidegger, 1971 ).

היידגר מייחד חשיבות רבה למושג המקום, ויצירת המקום על-ידי המשכן, הבית. זו מעין כמיהה להבנת האדם והעולם כמכלול אחד. לכן היידגר מתייחס ברצינות לאפשרות של האדם להיות חסר בית. וטוען כי על האדם ללמד לשכון. תפקידו של הבית להיות חוליה מקשרת לעולם, להעניק לאדם תחושה שורשית לנוף ומולדת. כלומר, לתפיסתו, הבית נותן לבני אדם תחושת שייכות למקום (Heidegger, 1971).

לעומתו, הבית אצל עמנואל לוינס הוא נבחר. בחירה הנובעת בין היתר מיכולתו של האדם לנוע הואיל והוא תלוש ונעדר שורשים. יכולת זו אינה גורמת להפיכתו לאדם ללא בית. עבור לוינס אין האדם צריך ללמוד לשכון הואיל והשכינה נובעת מהיותו יצור המתרכז בעצמו. ומושג הבית במשנתו מצביע על האפשרות של היות האדם בבית עם עצמו בתוך העולם. נקודת מבט זו רואה בבית אמצעי המפריד את הסובייקט מעולמו וקושר אותו לעצמו. כלומר, לוינס משחרר את מושג הבית ממושג המקום. המשכן הוא אקסטריטוריאלי, הוא אוטופיה, ותפקידו להשלים את היפרדות הסובייקט והיבדלותו המוחלטת מהדברים. כדבריו מטרת הבית היא הפרדה מהעולם לצורך פתיחת השער אל האוטופיה בה מתקבל היחיד במגורים אצל עצמו (לוינס,2010;עפרת,2008 ).עבורו הבית הוא אלמנט שמפריד את הסובייקט מהעולם ומאפשר לבני אדם לפתח סובייקטיביות שלהם. למרות שלוינס רואה את הבית כאפשרות של הסתגרות בו, חלק מהותי של הבית קשור לאפשרות של קבלת האחר.

קבלת האחר מקושרת לאבחנה בין עולמו של היחיד לעולמו הסובב. לתפיסתו של לוינס יחסי הגומלין בין היחיד לבין האחר אינם מושתתים רק על ריחוק ושלילה, אלא גם על קבלה והתקבלות אצל האחר- פני האחרים המקבלים את פני היחיד ולהיפך. המגורים המופרדים יוצרים רעות בין בני האדם אך בה בעת מבטאים קיומיות: "להתקיים משמע להתגורר. ההתגוררות אינה העובדה הפשוטה של המציאות האנונימית של יש שנזרק לקיום כאבן מושלכת. להתגורר משמעו להתקבל, למצוא מחסה אצל עצמך כמו בארץ מקלט, ההיענות של קבלת האורחים" (לוינס,2010:161). לוינס רואה בהכנסת האורחים את ההפתחות אל "פני האחר". הפנים של האחר הם תנאי לכל קבלת פנים. לשיטתו, פניו של האחר קודמים להווייתו של היחיד. יתר על כן, האחריות כלפי האחר קודמת למהות- יש חשיבות להיענות לאחר. הבטחת התשובה שוכנת ביסוד כל קריאה של פני האחר אלי. וראשיתו של כל דיאלוג מוסרי בין המארח לאורח היא בתשובת ה-"כן" של האחר (לוינס,2010).

לתוך הדואליות האינטימית הזו שבין לעומתו, הבית אצל עמנואל לוינס הוא נבחר. בחירה הנובעת בין היתר מיכולתו של האדם לנוע הואיל והוא תלוש ונעדר שורשים. יכולת זו אינה גורמת להפיכתו לאדם ללא בית. עבור לוינס אין האדם צריך ללמוד לשכון הואיל והשכינה נובעת מהיותו יצור המתרכז בעצמו. ומושג הבית במשנתו מצביע על האפשרות של היות האדם בבית עם עצמו בתוך העולם. נקודת מבט זו רואה בבית אמצעי המפריד את הסובייקט מעולמו וקושר אותו לעצמו. כלומר, לוינס משחרר את מושג הבית ממושג המקום. המשכן הוא אקסטריטוריאלי, הוא אוטופיה, ותפקידו להשלים את היפרדות הסובייקט והיבדלותו המוחלטת מהדברים. כדבריו מטרת הבית היא הפרדה מהעולם לצורך פתיחת השער אל האוטופיה בה מתקבל היחיד במגורים אצל עצמו (לוינס,2010;עפרת,2008 ).עבורו הבית הוא אלמנט שמפריד את הסובייקט מהעולם ומאפשר לבני אדם לפתח סובייקטיביות שלהם. למרות שלוינס רואה את הבית כאפשרות של הסתגרות בו, חלק מהותי של הבית קשור לאפשרות של קבלת האחרהיחיד ובין האחר ניצב צד "שלישי" הנושא עמו את שאלת הצדק. ז'אק דרידה מאתר כאן כפילות בין שבועתי ואחריותי כלפי האחר, ה"שני", לבין הפרת השבועה בעצם הופעתו של הצד השלישי. השלישי נוכח בעיני האחר ומביט בי מעיני האחר. מכאן הוא מסיק כי העדר הצדק שוכן ביסוד הכנסת האורחים, שהיא תמצית המוסריות: "יש צורך בהכנסת אורחים אפשרית זו כלפי הרע, כדי שהכנסת האורחים הטובה תהיה בת סיכוי, הסיכוי לבואו של האחר"(דרידה,69:1996). אולם, פתיחת הדלת לאורח ללא תנאי עומדת בסתירה לחוקי האירוח, שעניינם הגנה על שליטת המארח על ביתו, לבל יהפוך ממארח לבן ערובה של אורחו. בהיבט האתי האחרות לעולם אינה עומדת למבחן. הזולת אינו נדרש להציג את זהותו. קבלתו, הכנסתו פנימה לתוך הבית, הנה בלתי מותנית. הוא מוזמן תמיד (דרידה, 101-100:1996).

בבואי לבחון את סוגיית האני והאחר עולה שאלת זכותה הבסיסית של כל ישות הבאה לעולם, לחלקת אדמה ולטריטוריה פרטית, בה יתאפשר לה להתקיים בחופש וללא תנאים פרי מרות גורם חיצוני. ככל שהאנושות מרבה פירודים וגבולות, מושג הבית מתערער, וזאת מעצם התביעה של עמים ומדינות לזכות ריבונית על מרחבי החיים על פני כדור-הארץ. ככל שהאדם רואה עצמו כשונה מזולתו, תכונן בו השאיפה להיבדלות פיזית, ולמרחב בו תהיה סתירה מועטה ככל הניתן לאורח חייו ולתפישת עולמו. ועם זאת, ככל שהאדם מזוהה יותר עם זולתו, יקל לו לחיות בקרבה לבני האדם הדומים לו, וגם ללא גבול מוגדר וכותל תוחם, אפשרי לו לאדם לחיות חיי שיתוף ללא מחיצות פיזיות ונפשיות.

'יסוד הצמצום', עיקרון המובע בתורת הצמצום והתיקון של האר"י, מתאר את בריאת העולם בכך שצמצם האל את אינסופיותו כדי לפנות מקום לבריאת האדם והעולם, ובכך נתן לאדם כוח והטיל עליו את האחריות לקביעת גורלו שלו ואף על מערך האלוהות. כך נוצרים יחסים דו-סיטריים בין הבורא לנברא, אשר מצטמצמים ומשלימים זה את יצירתו של זה. מודל זה משמש בסיס לצמצום ברמה האנושית (פכלר, 2004). הצמצום יכול להתבטא בין הורה לילדיו, בין בני-זוג וחברים, בין ה"אני" ל"אחר".

הצמצום כולל בתוכו שני תהליכים עיקריים: הצמצום וההתפשטות. עצם תהליך ההתכווצות מפנה מקום בהכרח להתפשטות של חלק אחר. הצמצום אינו מחליש, אלא מחזק, ונוצר קשר בין הצדדים המצטמצמים, שהוא חזק יותר מכוחו האינדיווידואלי של כל צד. תיחום ביתנו בגבולות פיזיים מאפשר את קיומו של המרחב המשותף. הצמצום של היחיד מעביר בהכרח אחריות ושותפות לזולתו, מאחר שהוא אינו תופס את מלוא המרחב, אלא זקוק לשיתוף פעולה. הצמצום של היחיד אמנם מפנה מקום לזולת אך נבדל במהותו מביטול עצמי, במשמעותו השכיחה. כלומר היחיד בהצטמצמותו אינו נעלם או נמחק, אלא ממשיך להתקיים אפילו כשאין הוא בולט בקיומו. מכאן, שתיחום המרחב האישי אינו גורע מה"אחר", אלא מגדיר אותו ומאפשר את קיומו.

תהליך הצמצום וההתפשטות הוא שיוצר את המרחבים המשותפים, הציבוריים, בהם מושג ה"אני" וה"אחר" אמורים להתבטל, אך לא כך הדבר (ראה איור 2). כפי שציינתי במבוא לעבודתי, תפיסת הבית רחבה ולעיתים עוסקת בגבולות גדולים יותר מאשר שטח מצומצם של הבית הפרטי התחום בקירות ו/או גדרות. הרחוב, העיר, הקהילה, מקום העבודה, היבשת, הדת והלאום כל אלא יכולים להיתפס בעיני האדם כביתו, וגם הם בקביעות יוצרים את מושג ה"אחר". הבית מקיים מצב דואלי של שני דפוסים: האחד מקיים מצב של דו-קיום בין היחיד לזולתו, והשני מקיים מצב של מאבק מתמיד. שני דפוסים אלה מאפשרים את קיום הבית בשני מימדים, האחד במימד הרוחני והשני במימד הפוליטי, אלה כרוכים האחד בשני.

היה זה אריסטו שכתב כי הבית הוא "השותפות שקיימת לפי הטבע לשם סיפוק הצרכים של כל יום ויום" (אריסטו, עמ' 9-10). אריסטו הוציא את הבית אל מחוץ לפוליטי, ובכך הגדיר אותו כ"טבעי", אך לאחר בחינה של תפיסת רחבה יותר של מושג הבית, אין ביכולתי לנתק את הבית ממקום הימצאו, מהיותו חלק מתוך רצף של בתים שיוצרים רחוב, רצף רחובות שיוצרים שכונה, רצף של שכונות שיוצרות עיר, רצף ערים שיוצרות מדינה וכן הלאה. עצם הימצאותו פיזית במרחב יוצר את המימד הפוליטי, סיטואציה ספציפית בה הוא נתון.

בין המימד הפוליטי והרוחני לעיתים מתקיימות סתירות. המימד הרוחני הדן בהיותו של הבית מקום של חופש וביטויו של האישי הפרטי, עומד בניגוד למימד הפוליטי המאופיין במערכת חוקים ותנאים מגבילים.

לחזרה . . . . למבוא

לחזרה . . . . למשמעות הבית במקורות

להמשך קריאה . . . . מושג הבית בפרספקטיבה הפסיכולוגית

להמשך קריאה . . . . מושג הבית בפרספקטיבה החברתית-תרבותית

להמשך קריאה . . . . סוף דבר

 

site by Triotech